כל החיים שלי, רציתי לעוף.
רציתי לברוח הרחק מכאן. ולא לחזור.
תמיד חלמתי שיש לי כנפיים. שאוכל לעוף איתן, לאן שארצה.
ואף פעם לא אפסיק לחלום. אבל יום אחד, משהו קרה.
משהו.. שעצר אותי.
יצאתי מבית הספר. התנשפתי לרווחה. "יום אחד עבר. אבל נשארה עוד שנה."
ניסיתי ללכת כמה שיותר מהר מבית הספר. אבל משהו מוזר החל לקרות.
הלכתי מהר ככל האפשר והגעתי לשער ראשונה. לפתע, שמעתי דיבורים ולחישות מאחורי.
"אני בטוחה שנצליח" ו-"איזה מזל שהיא לא חושדת בכלום."
הסתובבתי לאחור וראיתי חבורת נערים מתלחששים .
"סליחה? אתם מדברים אלי?" שאלתי.
"אליך? איך אפשר לדבר אליך כשאת רק יום אחד פה." ענה לי נער אחד.
"בסדר." עניתי בסקרנות. המשכתי להביט בחבורת הנערים המדברים מאחורי.
'מוזר. אני הייתי בטוחה שהם דברו אלי.' חשבתי.
....................
אני חייבת לסיים. איך הסיפור החדש?
;){kind=link}