הרגשתי את הדמעות נוזלות על פני.
ישבתי על המיטה. והמשכתי לבכות.
לפתע, הרגשתי את כל כוחי מתחברים. עצמתי את עיני.
הייתי מבולבלת. ואז, הכל הפסיק, בבת אחת. אבל לא התעוררתי.
הייתי בחלל שחור, לבד, בלי אף אחד.
'אל תיתני להם לעשות את זה.' שמעתי קול של אישה, שהדהד באוויר השחור.
"סליחה? אם יורשא לי לשאול, מי את?" שאלתי. הייתי מפוחדת, הרגשתי את כפות רגלי רועדות.
הסתכלתי מסביב, אך לא ראיתי אל אחד.
'אני את. אני הנשמה שלך.' שמעתי. ישבתי על הרצפה השחורה, והצמדתי את רגלי זו בזו.
"אז.. את יכולה לעזור לי?", שאלתי בתהרגשות.
'אני יודעת הכל, ואני את. אז, את עוזרת לעצמך.' הבנתי, שזה כן. 'יש!!!' קראתי בשמחה.
"אבל, יש לי שאלה אחת. איפה אני?"הייתה שתיקה, דממה.
'את בלב שלך, לא זה שמפעיל את הגוף, את זה שיש בו את הרגשות.'
בלב שלי?איך זה יכול להיות???
'מבחוץ, את מעולפת.' מעולפת? האמת שקצת נבהלתי.
"אז איך אני חוזרת למציאות?" שאלתי בתקווה שהנשמה שלי תענה על זה.
'את רק צריכה להאמין בעצמך...' חייכתי וניסיתי לצאת החוצה.
והבנתי שכל פעם שאני מאמינה בעצמי, אני או הולכת לפה או יוצאת מכאן.
עמדתי לצאת. 'רק רגע, כשתצאי אני רוצה לתת לך משהו קטן...'
הרהרתי לגבי זה. אבל זו הנשמה שלי, היא צריכה לעזור לי.
;){kind=link}